חווית הכוכב הבא

אני מרגיש צורך לסכם את החוויה כי בכל זאת עברתי משהו בכמה חודשים האחרונים מהטלפון הראשון בו הזמינו אותי לאודישן, דרך אודישנים נוספים, חזרות, ימי צילום, ועד לפירסום ארבעים השניות הקצרות מדי לטעמי.

היה גם משהו מאוד מיסטי שליווה אותי לכל אורך הדרך שבעצם התחיל עוד לפני ההתחלה.

בכמעט ארבע השנים האחרונות בהן אני עובד כליצן רפואי ב”מאיר” אני מסתובב עם מפוחית ומנדולינה. ורוב הזמן שר ומנגן. לתינוקות לפעמים אני מנגן ושר רבע שעה או עשרים דקות רצוף וזה עושה פלאים. מין הסתם על בני 16-17 זה פחות משפיע לנגן להם ברכות את “אניה עם כנף כשל יונה”…אז הרבה פעמים סיפרתי להם שכתבתי והלחנתי שיר ואני מתכונן ללכת איתו לכוכב נולד (כיוון שאני לא רואה טלוויזיה כבר יותר מעשר שנים לא ידעתי ששם התכנית השתנה) ואז אחרי שכיוונתי קלות את אחד המיתרים, פצחתי בצווחות נוראיות של “אני אוהב אותך” בליווי פריטה נטולת רסן על המיתרים שיותר הזכירה התקף אפילפסיה מנגינה. הם כמובן גם צחקו וגם היו בשוק ובסוף לקינוח הייתי אומר להם “זה שיר אהבה”

אז אחרי כמה שנים טובות של חזרות על הבדיחה הדבילית הזאת, מתישהו באוגוסט, התקשרו אלי מההפקה של “הכוכב הבא” והזמינו אותי להבחן לאודישן. שאלתי אותם איך הגיעו אלי, אז אמרו שראו סירטונים שלי באינטרנט שר בתור צפרדע או קוף ושזה מאוד מצחיק. אמרתי להם שאני אראה פרק ואחזור אליהם. מצוייד בשקית הקאה, התיישבתי לצפות בפרק מהתכנית. קודם כל הקונספט של האירווויזיון נראה לי מופרך בעליל עבורי. נזכרתי לרגע ב”הופה הולה” וכמה זה היה מגוחך וחסר מודעות עצמית לשלוח את זה לאירוויזיון ולא שחלילה אני אפילו שם את עצמי באותה שורה עם נתן דטנר ואבי קושניר.

בפרק שראיתי מאוד בלט מועמד אחד ששר ממש ממש טוב ונראה שיכולות השירה שלו מתאימות באמת לאירוויזיון. הוא גם זה שזכה בסוף אותה עונה. ומאוד בלטו פה ושם כאלה שהיה ברור שהגיעו כדי להבליט את הפער בין שירה אולטרה מקצוענית לשירה שנשמעת בסדר. הרי אם באמת עושים תחרות על יכולות שירה גרידא, הרבה מאוד זמרים מפורסמים היו נשארים מאחור ובעצמם לא עוברים את הרף. מיותר לציין שהיה ברור לי איפה אני נמצא בסקאלה הזאת. ניסיתי לראות איך אני יכול להשתלב שם בתור קוף ולא הצלחתי לראות ממש איך…הרי אני אשיר מאחורי מסך שלא יתרומם…מה מצחיק בזה? בסוף הפרק שלחתי לציידת הכשרונות מיסרון שאני לא מתאים לזה.

היא המשיכה לשדל אותי ואמרה שהעונה הזאת תהיה שונה לגמרי והעונה הרביעית שראיתי בכלל לא מייצגת את איך שזה יהיה ושהיא מאוד רוצה שאני אבוא. טוב, באיזשהו שלב הבנתי שיש לי אולי הזדמנות לקדם את מופע הקרקס שלי “הקופעה” כי אומרים שכל פירסום בטלוויזיה מקדם אותך. ואם אני אבוא עם חד אופן וכל מיני דברים כאלו, אז אולי זה בכל זאת רעיון טוב. וגם לא יכלתי להתעלם כמובן מהבדיחה מבית החולים שאני כל הזמן מספר שאני הולך לעשות דאחקה ב”נולד לשיר” והנה זה עבר בגלי האתר של היקום והתקשרו אלי מה”כוכב הבא” והזמינו אותי לבוא לעשות שם דאחקה.

למדתי כמה שירים של סטטיק ובן אל, התאמנתי גם על “don’t stop me now ” של קווין והלכתי לאודישן הראשון. כבר שם הורגש הפער בין היחס האישי, המכבד והחם בטלפון לבין היחס בשטח. מי שדיברה איתי בטלפון בכלל לא היתה יותר חלק מהתהליך (למרות שבמקרה היה לה את אותו שם פרטי). אחר כך התברר לי שאלו תפקידים אחרים לצוד את הכשרונות, ולנהל אותם לאחר מכן ולא במקרה אלו אנשים שונים שמבצעים אותם. היחס באודישן היה בסך הכל מזלזל. זה התחיל מזה שקבעו איתי שעה והייתי צריך לחכות כמעט שעה עד שהבוחנים בכלל הגיעו למקום. אז התברר שהאודישן שלי הוא לא אישי, אלא יחד עם עוד עשרה אנשים שהוזמנו לאותה שעה. כולם התבקשו לשיר שני שירים אבל רובם שרו רק אחד וגם לא עד הסוף. כשהבוחנים דיברו בשיא הטבעיות על המועמד בעודו שר, לא התאפקתי והערתי להם שזה מבזה ולא מכבד ואיך נער רגיש אמור לשיר בזמן שמדברים עליו. התגובה היתה כמובן להשתיק אותי ולבשר לי שכשאני אשיר הם דווקא ידברו עלי כדי להרגיז אותי. לא התרשמתי, או יותר נכון התרשמתי שיש לי עסק עם שיכור כוח ילדותי וזה בטח לא מה שיפיל את רוחי. את האודישן שלי פתחתי בהתנצלות מבודחת על זה שהערתי לבוחן. שרתי את “זהב” וכביש החוף” עם שינוי מילים במקום “חוף” “קוף” וגם את השיר של קווין ואף אחד לא דיבר תוך כדי כך. נהניתי ממחיאות כפיים ודברי הערכה מחברי לאודישן כשחזרתי לכסא.

באחד המעברים בין נבחן אחד לשני צילצל הטלפון שלי ששכחתי להשתיק, זה היה אסי עזר. אחר כך אמרתי לו שביחס למי שמתקשר אלי פעם בשנה, יש לו עיתוי מאוד מעניין להתקשר אלי דווקא בזמן שאני באודישן לכוכב הבא. הוא התפלא שכבר יש אודישנים ואמר שהוא התקשר להזמין אותי להופיע למחרת ב”רק רוצים לרקוד” במברק המזמר לרותם סלע. הצעתי לו את השיר “זהב” שבדיוק למדתי יום לפני האודישן

לקראת האודישן השני שוב דיברו איתי ביחס אישי ומכבד וקבעו איתי שאכין שישה שירים ואגיע בשעה ספציפית לראיון מצולם ואחר כך לאודישן שירה. הרגשתי קצת אידיוט שוב לגלות שיש לפני עוד הרבה שקבעו איתם באותה שעה. אבל בסך הכל נהניתי מהזמן הזה. הייתי בחברת זמרים אחרים שעברו את האודישן הראשון. תמכתי בהם ואמרתי להם שהם אחלה. ניגנתי בחוץ ושרתי ביחד עם מישהי שהיתה בחוסר ביטחון ורצתה קצת להתעורר ולהתחזק. כשהיא ניסתה לדבר על זה שהיא לא למדה פיתוח קול אף פעם ושאולי יש לה יבלות, אמרתי לה שאין לה שום יבלות ושהיא שרה נפלא ושפיתוח קול זה אולי רעיון טוב באופן כללי אבל אין מה לדבר על זה עכשיו רגע לפני האודישן. בסופו של דבר בתכנית היא שרה נפלא, עברה בגדול וקיבלה המון מחמאות.

באודישן פגשתי סוף סוף דמות חיובית, נחמדה וקשובה: יואב צפיר. המשפט הראשון שיצא לי מהפה היה שאני מעריץ את אבא שלו. אמרתי לנוכחים שיש לי מספיק מודעות עצמית לדעת שאני לא מתאים באמת לשיר באירווזיון, אבל שהייתי רוצה לעשות קטע מצחיק בשיתוף פעולה שלהם. יואב הינהן והתפלא שלא זכרתי אותו מ”רק רוצים לרקוד” הוא גם היה מאוד עינייני וחיפף ממני את כל השירים שלא התאימו. נשארנו עם “hello” של אדל ו”chandelier” של סיה. שניהם היו מאוד עוצמתיים עם הקול של הקוף. אחת הנוכחות שנראתה כמו מורה לפיתוח קול רוסייה, פתחה עיניים לרווחה כשצרחתי בפיזמון. יואב מאוד צחק ואהב מאוד את הקונספט. גם עבדתי הרבה על השירים והם נשמעו טוף (ביחס לקוף). חשבתי להתנדנד על שנדליר מהתקרה בזמן שאני שר את השיר. יואב התלהב מהרעיון. אותו בוחן חמור סבר מהאודישן הראשון שהתגלה יותר מאוחר כמפיק התכנית אמר שיברר לגבי הקטע הטכני של זה. סוכם שאני אלמד את שני השירים ובינתיים יכינו לי שני פלייבקים

בסוף האודישן שהיה מרוחק מאוד מחדר ההמתנה מחאו לי שוב כפיים שאר המתמודדים ששמעו את קולו הרם של הקוף שחדר כל קיר אפשרי. משם נסעתי לחתונת ליצנים בה שרתי דואט עם זמרת ליצנית את “איך אפשר שלא” –  אחד מששת השירים שהכנתי לאודישן. השיר היה מאוד מרגש וכולם היו מאוד מרוצים והרעיפו מחמאות.

בהתחלה היה לי ברור שהתקבלתי, אחרי שבוע, התחלתי לפקפק, שכחתי מזה והמשכתי הלאה. הרגשתי שהתהליך שאני עובר עם זה שווה לי גם בלי לעבור. אחרי עוד שבוע התעוררתי יום אחד עם תחושה שבטח כבר יש תשובות. לא עברו שלוש שעות והתקשרו לבשר לי שהתקבלתי לתכנית. שמחתי.

שלחו לי פלייבק של hello וקבעו חזרה איתו אחרי כמה ימים. התאמנתי הרבה על השיר. הבעיה התחילה שככל שהתאמנתי יותר, התחדדו אצלי כל מיני דקויות של הבחנה. ופתאום הבחנתי שהפלייבק עם השירה ששלחו לי (כי שלחו לי שניים, אחד עם שירה ואחד ללא), למרות שהיה עם קול לא טבעי של מישהו ששר בסולם אחר והרימו אותו באיזה קווינטה במחשב, נשמע הרבה יותר מקצועני מהשירה של הקוף. כי בסך הכל יש כזה מקצוע זמר….והוא לא באמת המקצוע שלי…

מה שגם תרם לתחושה הזאת היה הצורה שהם בחרו לסיים את השיר ?hello, can you hear me שהיא בעיקרון בכלל שורה מתחילת הבית והסיום איתה לא מבשר טובות… לאט לאט חילחלה אלי הידיעה שאני אעשה את המיטב שלי ואשיר ממש טוב, המסך לא יעלה, השופטים יעשו לי אדום וזה יהיה פתטי. לא מצחיק. פתטי.

הלכתי לישון קצת מדוכדך וקמתי עליז עם פיתרון! הרי אני ליצן-קוף, אני בכלל לא אמור רק לשיר. אני באתי בשביל להצחיק! כתבתי את מילות השיר באנגלית. בחרתי בתים אחרים ממה שהם בחרו וכתבתי לעצמי פעולות. על hello from the other side אני ארוץ ואצא מהמסך ואשיר להם שלום מהעבר השני. על when I call you אני אקח בננה ואדבר איתה בטלפון….על I hope that you’re well אני אבדוק את ליבו של אסף אמדורסקי עם סטטוסקופ, ואז מבלי שהוא ישים לב, אצביע במקומו. להראל סקעת אני אראה משהו בשמיים ואצביע במקומו ובסוף סטטיק ובן אל, בגלל שהם קצת קופים בעצמם, יבינו שאני עומד להצביע גם במקומם, יקדימו אותי ויצביעו נגדי. אז אני כדי לאפס את ההצבעה שלהם, אנתק את החשמל ואז אסיים ב? hello, can you hear me כי ניתקתי לעצמי גם את המיקרופון ואני קולט את זה באיחור כי אני אידיוט.

הגעתי לחזרת שירה עם הדף והפעולות. כמובן ששוב נפלתי באותה טעות שקובעים איתי שעה מדוייקת ואני מגיע ויש עשרה אנשים לפני שקבעו איתם באותה שעה. שוב היה לי נחמד לחכות עם חבורת אומנים זמרים צעירים ותמימים. שם שמעו ממש טוב את כל מי שהיה בפנים. הייתה חזרה של זמר אחד שכולם נכנסו ללחץ ממנה. היה ברור שהוא שר ליגה מעל כולם. זה שישב ליד אמר לי בייאוש, מה יש לי לעשות בתחרות הזאת אם הוא שר שם? כשהוא יצא, כולם מחאו לו כפיים כי הוא באמת שר נפלא.

כשנכנסתי, יואב לא זיהה אותי בלי התחפושת של הקוף וצחק. אמרתי לו שכתבתי פעולות מצחיקות. התיישבתי לידו והראיתי לו. הוא אמר “מצחיק, מצחיק מצחיק” על כל הרעיונות שלי וקיבל את כולם. לגבי התקע הוא ביקש מהמפיק שיביא ואמר לי שלא באמת יקרה שום דבר כשאנתק אותו. אמרתי לו נכון, אבל תעשו חושך בעריכה וזה יעבור. מה שכן, הפעם כששרתי תוך כדי הליכה על שלוש (כי הייתי צריך להחזיק את המיקרופון ביד אחת) ולבצע פעולות, השירה נשמעה הרבה פחות טוב וכשיצאתי אף אחד לא החמיא לי. כמו שלא החמיאו לרוב האחרים חוץ מלחן אהרוני – זמר העל.

התאמנתי בבית על שירה תוך כדי הליכה על ארבע. מצאתי בדיוק באיזה קטע לרוץ, ביקשתי מהאחות הראשית במיון סטטוסקופ בשביל הלב של אסף אמדורסקי. הסטטוסקופ היה חום והבנתי שלא יראו אותו על התלבושת שלי. אמרו לי שהדרך היחידה לשנות לו את הצבע היא באמצעות לק לציפורניים. צבעתי אותו בקפידה עם לק טורכיז שקניתי. בחזרות האחרונות שעשיתי כבר הצלחתי שלא ירעד לי הקול בכלל כשאני שר והולך על ארבע.

יום הצילום הראשון נקרא יום משפחות והוא למעשה בעיקר סביב אסי ורותם והאירוח בדירה שלהם. בתכנית זה קורה רגע לפני שעולים לשיר, אבל במציאות זה קורה שבוע לפני. נאמר לי שצריך להביא את המשפחה, ושיום הצילום הוא משתיים בצהריים ועד אחת עשרה בלילה. בעיקרון רציתי להביא את אשתי והילדים מחופשים לקופים אבל בשעות כאלו, זה לא נשמע סביר לילדה בת שלוש…ניסיתי לנצל את הקשרים עם אסי כדי להגיע למישהי בדרגה יותר גבוהה מהגננת בת העשרים ושתיים שטיפלה בי. הוא אמר שיהרגו אותו אבל שלא אכפת לו ונתן לי טלפון. שלחתי ווטסאפ עם תמונה שלנו מפורים מחופשים חמישתנו לקופים והסברתי שזה לא יהיה אפשרי להעביר כל כך הרבה שעות עם שלושה ילדים קטנים. בתגובה הוזהרתי קשות שעקפתי סמכות ושזה אסור. הם לא יכלו טכנית לתת לי שבת אבל נתנו לי להבין שזה העונש שבעיקרון מגיע לי…

מעבר לזה שכלנית אמרה לי שאותי הם אולי יכולים לטרטר, אבל אותה לא. היה לנו באותו יום את היום הראשון של פתיחת חוג האקרובטיקה האווירית שאנחנו מנהלים בביתינו כך שגם היא וגם מעיין לא יכלו לבוא. לקחתי את אלון בן החמש ומצאתי לי אשה אחרת – הגר חופש ששרה איתי אז בחתונה את “איך אפשר שלא”

הגר הגיעה במיוחד כל הדרך מאשקלון, וכשהגענו למקום, סוחבים ברחוב את כל הציוד בידיים כי לא סידרו לנו חנייה. זה גם היה עוד יותר מרגיז כי כמה חודשים לפני זה הצטלמתי באותו אולפן בחולון, קיבלתי כסף עבור הצילומים וכמובן חנייה באולפן. התברר שאני צריך להצטלם לכניסה לבמה כאילו. והם לוקחים אותי בוואן להצטלם שם עם החד אופן. באופן טבעי לקחתי את אלון בני איתי. אמרו לי שהוא לא יכול לבוא כי הוא תופס מקום של מועמד ברכב. הסברתי להם שהגר היא לא אמא שלו והוא בכלל לא מכיר אותה אז הוא צריך לבוא איתי. אמרו לי שאסור. אז לקחתי אותו לרכב איתי ואמרתי להם אז אסור. הנה הוא כאן. מה תעשו? הם לא וויתרו ובתחרות על אורך האיבר הם כמובן ניצחו כי שלהם הרבה הרבה יותר ארוך. אז אחרי שהרכב היה תקוע והנהג לא הסכים לסוע עם יותר מדי נוסעים ואמר שהוא לא מוכן לסכן את הרישיון שלו ואני כבר מכיר את מעמד הנהגים עוד מהתיאטרון ויודע כמה הם מסכנים ולא רציתי להיות זה שיסבך את הנהג איתם, ירדנו שנינו מהרכב כי אני בכל זאת אבא שלו ולא הסכמתי להשאיר אותו לבד. אז איימו עלי שישאירו אותנו עד מאוחר בלילה. ואם לא היה לי לא נעים מהגר שהגיעה כל הדרך מאשקלון הייתי אולי שוקל להגיד להם טוב אז אני הולך. שלום ולא להתראות. מה שקרה בסוף היה ששאלתי את אלון אם הוא מוכן להשאר עם הגר והוא הסכים ונסעתי בלעדיו. היה מאוד נחמד בצילומים שם, מועמדים אחרים צילמו אותי עם הפלאפון אבל בפילם מתכלה כזה שנעלם אחרי כמה שעות.

עשינו חזרות בחוץ “על כביש ה” ואלון אומר “קוף”. כשהייתי צריך להתלבש לקוף, תפסתי את אסף אמדורסקי עם המכנסיים למטה והוא קצת כעס עלי וביקש שאצא מהחדר שבו היו גם הבגדים שלי….הבנתי אותו בסך הכל… אחר כך הוא חייך אלינו בחוץ באהדה ואמר שלום. אני מאוד מחבב אותו.

אלון מאוד רצה לתקוע גרעפס בטלוויזיה. אז הבטחתי לו שהוא יקבל הזדמנות נאותה. נכנסנו כולנו לדירה של אסי ורותם עם חד אופן, אננס, כלי נגינה מיוחד שמעיין בנתה, מצילתיים, חצוצרה ועוד כל מיני אביזרים נחמדים. שרנו את “על כביש הקוף” אני אכלתי בננה עם הקליפה. הגר גם. אלון תקע גרעפס. טיפסנו על חבלים, הוצאתי לרותם כינים, עשיתי לה גם מסאג ראש עם האורגזמטרון, אסי ורותם סובבו לי חבל ואני קפצתי בו עם החד אופן (את זה שאלתי אותו בווטסאפ יום לפני אם נוכל לעשות והוא זכר ויזם את המהלך בעצמו). קצת לפני שאנשי ההפקה באו להוציא אותנו בכוח מהחדר, אסי שכב על הבטן ולא יכל להפסיק לצחוק.

ביקשו ממני לצלם את עצמי לפני האודישן בכל מיני סיטואציות. והנה היה לי מברק מזמר בתור קוף ואחר כך משמרת בבית חולים. אז כבר נשארתי קוף, ובדיוק במשמרת הזאת פגשתי חבר שצילם אותי מנגן לבת שלו ולמעלה במחלקה במקרה פגשתי ילדה בת 17 ששרה איתי את “hello” של אדל והיא התקבלה ל X פקטור וגם היתה צריכה לצלם את עצמה בכל מיני סיטואציות. שניהם כמובן אישרו לי להשתמש בחומרים

ליום האודישן הם מאוד התעקשו איתי שאביא את הילד ואת האשה. כלנית לא הסכימה לבוא משבע בבוקר עד חצות. היא אמרה משהו על שלושה ילדים שיש לנו ועל חיים מחוץ לתכנית ושאם היא תחכה את כל הזמן הזה בתנאים שסיפרתי לה עליהם (פינת קפה עם קפה טורקי בלי נס ובלי חלב) אז היא תוציא עליהם את העצבים שלה והם יתחרטו על הרגע שהם הזמינו אותה. גם להגר לא קסמו התנאים האלו…חיפשתי תיכוניסטיות, כבר הורדתי את הסטנדרט לגיל 12 עד 60 ועדיין לא מצאתי אף אחת שתסכים. כלנית ריחמה עלי ואמרה שאם זה לכמה שעות היא מוכנה. נניח משבע בבוקר עד ארבע אחר הצהריים. היא אמרה שלא יכול להיות שהילדים גם יפסידו חוגים בגלל השטות הזאת. ההפקה לא הסכימה לכל כך מעט שעות (??$%&) ניסיתי אפילו לשכנע את האחיין שלי בן העשר לשמש כאשתי והיה איזה יום שזאת באמת היתה התכנית

בסופו של דבר באתי לבד. אמרו לי שיוצאים מארלוזרוב בשש וחצי אז שבשבע ורבע אני אהיה בנווה אילן. מסתבר שיום לפני הם איחרו את זה לשבע וחצי אבל לא טרחו להודיע לי אז סתם חיכיתי להם עוד שעה…כבר לא כעסתי על כל הדברים האלו. הבנתי שזאת מערכת גדולה ושאין הרבה קשר בין יואב צפיר לגננת הבלונדינית בת העשרים ושתיים שאחראית עלי. אמרו לנו להיות בחדר אחד די קטן כולנו, ולא לצאת משם. אלא כאשר קוראים לנו. ושאם אנחנו הולכים לשירותים שנודיע להם. היה נחמד. ניגנו ושרנו כולם ביחד והיתה אווירה מאוד נעימה. כל מועמד שהכרתי ודיברתי איתו קצת, היה חיבור והמון פירגון ועזרה הדדית. אחד המועמדים ששר ממש נפלא בעיני. אמר לי: אתה שר טוב! שמעתי אותך. למה אתה בא כמו קוף? עד עכשיו לא באמת ברור לי למה הוא אמר את זה. כי אני לא באמת שר עד כדי כך טוב. בטח לא כמוהו. ניגנתי לו שיר של עמיר בניון בגיטרה והוא שר נפלא ממש. בדיוק שצילמו אותנו והתחלנו להנות הגיעה הגננת ושלפה אותי להצטלם. לא הסכימה להגיד לי איזה צילומים אלו ובאמת לא הצלחתי להבין אם היא בכלל יודעת בעצמה או לא.

התחילו איתי כאילו שאני מתמודד ראליטי רגיל והיתה בהתחלה התנגדות קלה לזה שאני דורש שיתוף פעולה ותיכנון מסויים משותף ולא סתם להיות עגל – הרי אני קוף. אחרי המשפט, “ספר לי מה מצלמים! אני שחקן. בוא נעשה את זה ביחד בשיתוף פעולה בן אדם!”, בסופו של דבר הודו לי בחיוך ואמרו שיותר כיף לעבוד עם שחקן במקום להיות סוג של צלם פפרצ’י של עגלים נבוכים.

אחר כך היתה החזרה שלפני, יואב אמר לי שבגלל הזוויות צילום עדיף שאני אלך קודם לסטטיק ובן אל ושבסוף אסף אמדורסקי הוא זה שיצביע נגד. אני לא רציתי כי עלילתית זה היה פחות מצחיק ויותר צפוי וחוצמזה עוד בפגישה הקודמת הוא אמר לי שכל הרמיזה הזאת שסטטיק ובן אל הם קצת קופים היא לא טובה ושעדיף לא להכנס לשם. אז ניסיתי בכל זאת ללכת קודם לאסף אמדורסקי ולסיים עם סטטיק ובן אל. אבל זה חייב אותי ללכת אחורה על השולחן שלהם במקום קדימה ולשיר בצורה כזאת ממש ממש הכביד עלי ושמעתי שזה ניכר באוזן בחזרה שעשינו עם הפלייבק. אז וויתרתי. וגם הוא אמר שאוותר על הסטטוסקופ שצבעתי עם הלק ציפרוניים. אז וויתרתי גם עליו. כששאלתי אותו אם לשים מגן ביצים כדי שלא יראו אותם דרך הלייקרה הוא אמר שהוא לא מבין בביצים של קופים והרגשתי קצת אידיוט ששאלתי את זה כמה פעמים….. ביקשתי ממנו שיבקש מהשופטים לשאול אותי אם ככה אני מתכוון להופיע באירוויזיון ושאני בתגובה אשים את הפפיון. הוא אמר שאין בעיה ועוד סיכמנו שאני אחנה את החד אופן ואעשה עם היד תנועה של השלט ובעריכה יוסיפו “ביפ ביפ” ואור מהחד אופן (זה היה רעיון גאוני של אחד המועמדים)

לבסוף הגיע הרגע הגדול. הרכיבו עלי את המיקרופון מדונה. וחיכיתי לתורי להכנס. לפני היתה זמרת ששרה לא כך טוב ועשו לה גם איקסים על ההתחלה וככה היא היתה צריכה לסחוב את כל השיר ואז עוד ביקשו ממנה שיר בעברית והיא היתה כולה סחוטה ובמצב נפשי ממוטט לגמרי ואז בסוף אסי ורותם הצילו אותה. שאלתי את הסאונדמן איפה אפשר להקיא. ואז היה אותו זמר מעולה ששר איתי קודם וגם לו עשו כל מיני מניפולציות רגשיות מעצבנות, אבל הוא צלח אותן בהצלחה כי הוא באמת מעולה.

לקחו אותי לפינה של הקהל לחכות לכניסה. הנוער בקהל הסתכלו עלי ואמרו אחד לשני – תראה איזה מגניב! (טוב, הם כנראה לא אמרו מגניב כי זאת מילה של פעם, אבל אמרו מגניב בשפה שלהם….) ביקשתי שלא יציגו אותי בשם שלי אלא בתור “קופעה”. כשנסעתי על החד אופן לכיוון השופטים הקהל געש. הרגשתי שהם איתי. הראיון עם השופטים היה מצחיק. חוץ מהשאלה שביקשתי שישאלו אותי, הם שאלו אותי למה אני מצפה. אז עניתי להם שאני בטוח אזכה באירוווזיון כי יש לי מטרה נעלה – להחזיר את הקופים לרחובות (של כל הערים, לא רק ברחובות). השאלה והתשובה הזאת כבר הופיעה בכמה ראיונות מצולמים עוד קודם לכן ובזכותה כתבתי באמת שיר לאירוויזיון

הלכתי מאחורי המסך שירד מעלי. איש האביזרים מיקם את הבננה שלי מחוץ למסך כדי שאני אוכל לדבר איתה בטלפון. אחרי חיכיון מסויים התחילה המוסיקה והתחלתי לשיר. שרתי הכי רגוע וטוב שיכלתי על הכסא. הבחנתי בפרצופים נדלקים על המסך והבנתי שאנשים כנראה מצביעים לי. סירבתי להסתכל באחוזים כדי לא להסיח את דעתי מהעיקר. בקיו הנכון ירדתי מהכסא והלכתי על ארבע תוך כדי שירה. הקול שלי כן הושפע מהצעדים ולא היה יציב כמו בבית (וגם בבית לא הייתי עם מוניטור מטורף כמו שם) הצלחתי לא ליפול לתעלה של המצלמה שם בחושך. ואז רגע לפני הפזמון רצתי לקדמת המסך, שרתי את הפיזמון. שרתי לבננה, זרקתי אותה, זינקתי לבן אל ההמום על השולחן וליטפתי לו את השיער המוקשח בתכשירים. הכל היה דומה לחזרה רק קצת יותר טוב. אסף אמדורסקי שיחק אותה והוציא ממני תגובה יותר טובה משציפיתי. אף אור לא נכבה באולפן כמובן, אבל סיימתי עם טפיחות על המיקרופון במשפט hello, can you hear me כל השופטים מחאו לי כפיים והיה מאוד מרגש. אחר כך הגיע רגע מביך שאף אחד לא ידע מה עושים בו. חיפשתי מוצא אז שאלתי את סטטיק “טוב אז איפה זה האירווזיון?” הוא הצביע ליציאה ואמר לי שם. אז הלכתי לשם

הרגשתי מאוד מחוזק מהחוויה. היה ברור לי שישדרו את זה כי זה יצא מאוד מצחיק. יצאתי משם בשלוש בצהריים  ועוד הספקתי לסדנא והרמת כוסית של “רופאי חלום” – אירגון הליצנים הרפואיים ובעצם כלנית היתה יכולה לבוא איתי וזה בכלל לא היה עד חצות כמו שאמרו וסתם היא לא באה.

היה לי בסך הכל מאוד כיף ורציתי להמשיך. בלהט המשך היצירה, התחלתי לכתוב שיר לאירוויזיון על שיחרור הקופים ואז בכלל גיליתי שהם בסכנת הכחדה איומה ונעלמים מהר ועוד מעט לא ישארו. ניסיתי לכתוב מייל להפקה ולומר להם שיש לי עוד רעיון.חשבתי בכלל לתת להם את השיר ושמישהו אחר ישיר אותו. אמרו לי תודה, אבל לא מעוניינים לשמוע. אז התחלתי לעבוד על זה לבד. עבדתי על השיר כמה חודשים ורציתי להוציא אותו עם קליפ כשישודר הפרק.

שאלתי מתי ישדרו ואמרו שיגידו לי כשהם ידעו. שאלתי מתי בדרך כלל זה קורה, אמרו שיום או יומיים לפני. בסוף שיעור יוגה אחד בשוואסנה היה לי וויזן שאני אופיע בפרק השישי. אחרי כמה שבועות בדקתי באינטרנט וגיליתי שכבר היה הפרק השמיני. שם כבר התחלתי לחשוד…. זאת היתה הפעם הראשונה שהחושים שלי טעו. וזה היה סימן רע מבחינתי. פתאום התחלתי להבין שאולי הם בכלל לא ישדרו את כל זה, אולי הם חושבים (במידה מסויימת של צדק) שזה עושה להם צחוק מהתכנית, וזאת בכלל לא תכנית מצחיקה, וזאת פאדיחה בשבילם. פתאום כל הביטחון שהיה לי שאי אפשר יהיה לערוך את זה לרעתי כי לא יצאתי רע בשום צילום והייתי מאוד חזק בימתית לאורך כל הדרך, פתאום הבנתי שאולי זה טוב לי, אבל לא טוב להם. הרי הם צריכים להיות החזקים ואני צריך להיות מושפל ולהעריץ אותם ואת הכוח שלהם ובטח לא ללעוג לו…אולי במידה מסויימת עשיתי מהם צחוק ולכן אשאר בחוץ?

בינתיים המשכתי הלאה בחיים והיו לי הופעות בחנוכה, ופתאום צצו כמו פיטריות כל מיני דברים חדשים: כלנית ואני התחלנו לעבוד באינטנסיביות על תכנית חדשה של שירה בציבור סביב שבעים שנים למדינה, התארגנה קבוצה של ליצנים שאני אלמד אותם מוסיקה ונגינה על יוקללי. ואז בעיצומו של ערב של הליצנים הרפואיים בו הובלתי קבוצה של ליצנים לשיר שני שירים שכתבנו, מצאתי עצמי מספר לחבר ליצן ששאל אותי מה עם הכוכב הבא, שזה קצת מאחורי. שלא בטוח שישדרו את זה בכלל ושבסך הכל עברתי דרך עם זה שאני שמח שעברתי אותה ואני לא באמת זקוק לתוצאה הסופית בכדי להצדיק את הדרך. הדרך היתה מעניינת ותרמה לביטחון העצמי שלי רבות. ואת זה יש לי ללא תלות אם ישדרו את זה או לא. שעה אחר כך סיפרו לי על השידור. בסוף לא הודיעו לי לפני…מזל שהקלטתי את הוידאו כי תוך 24 שעות הוא ירד מהרשת.

יש בי גם הכרת תודה שכן שידרו משהו מכל זה בכל זאת.

בסופו של דבר, זה התחיל בתור דאחקה דבילית וקצרה מאוד ונגמר בדיוק באותה צורה. אבל בהחלט הרווחתי כמה דברים בדרך:

גיליתי שסטטיק ובן-אל הם אחלה באמת! ולא ידעתי את זה קודם ולולא התכנית קרוב לוודאי שלא הייתי מגלה את זה לעוד הרבה זמן.
גיליתי שבן אדם שמתחפש לקוף יכול להוביל בני אדם ולנהוג בהם כרצונו.
למדתי עוד על העולם ועל עצמי: גיליתי שאני יכול להצטלם מעולה ולהיות חזק, מצחיק ובלתי פגיע. עכשיו אני רק צריך למצוא מטרה נאותה ששווה להשקיע בה באמת את הזמן …
חזרתי ללמוד פיתוח קול בפעם השלישית בחיי
יש לי שיר ממש מגניב! ובקרוב אני אוציא אותו

אני בטוח שיש אנשים שיגידו שבסך הכל אני אידיוט (למרות שלא בטוח שהם יגיעו בקריאה עד לחלק הזה…) כי בעצם לא ממש יצא לי שום דבר מזה חוץ מלעשות מעצמי אידיוט. כמו שאמר החתול לעליסה – אם את לא יודעת לאן את רוצה להגיע, לא משנה באיזו דרך תלכי. אז גם אני לא ידעתי לאן אני רוצה להגיע. ובאמת לא ממש הגעתי לשום מקום. התחלתי את הדרך כאידיוט וכך גם סיימתי אותה. כך שבסך הכל אני די מסכים עם הקביעה…

ובכל זאת אני איכשהו מרגיש שלמדתי, התפתחתי, נהניתי, צחקתי וגרמתי לאחרים לצחוק גם

הפוסט הבא
איך הגעתי לקרקס

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

Fill out this field
Fill out this field
יש להזין אימייל תקין.
You need to agree with the terms to proceed

תפריט