פוליפ מחפש מארח

פוליפ מחפש מארח

תא סרטני

במקור הרעיון שלי היה מבריק! קצת חבל לי שהעיניינים השתלשלו באופן שהם קרו בסוף….

תא האב שלי היה תא רגיל. עשה תמיד את העבודה בחריצות ובלי להתלונן. לא התרברב, לא עשה רוח ואף פעם לא קיבל הכרת תודה מיוחדת על זה. זה חרה לי. אני מודה. אני רציתי יותר! רציתי שיעריכו אותי. רציתי למצוא איזו פריצת דרך איך ליעל את הגוף ושכולם ילכו אחרי. רציתי להיות איש בשורה ומודל לחיקוי.

ואז יום אחד, תוך כדי מטבוליזם, התרחבה לי התודעה, והתחילה להבשיל בי ההבנה שאם אני רוצה שילכו אחרי, אני חייב להיות אקטיבי. אני חייב להזיז עיניינים ולעשות גם משהו בעצמי. התובנה הפשוטה הזאת גרמה לי אושר גדול והתחלתי לתסוס מרוב שמחה.

אחרי התסיסה נהייתי קצת יותר גדול ופתאום שמתי לב שהתאים מסביבי עושים לי כבוד. זאת היתה הרגשה נפלאה. סוף סוף הרגשתי שאני ממלא את היעוד שלי – להוביל אחרים אל עתיד טוב יותר. התחלתי לחלק הוראות לתאים לידי ושמחתי לגלות שהם נשמעים לי ולא לבקרה המרכזית. את הבקרה המרכזית תמיד שנאתי. הם תמיד גורמים לך להרגיש קטן ולא משמעותי. רק מנצלים אותך והחלק הכי גרוע זה שאם אתה מנסה לענות או להביע דיעה אחרת, הם שולחים את השוטרים הלבנים לחסל אותך. ממש דיקטטורה בחסות החוק! והנה עכשיו חלק מהתאים לידי שמחים להקשיב לי ולא להם. הייתי בהיי

אבל לצערי ההיי לא נמשך זמן רב כל כך. די מהר הם שלחו את השוטרים הלבנים, הרגו את התאים ששמעו לי ואז כל השאר התיישרו ולא הקשיבו לי יותר. עריצות! שילטון באמצעות פחד! גועל נפש. בלית ברירה זרמתי בנהר הדם וחיפשתי לי מקום אחר. הבנתי שאני צריך ללכת לפריפריה, למקום שקט יותר ולא לכרך הסואן. מצאתי פנייה שקטה ליד המעי הגס. מין רחוב ללא מוצא כזה עם דיירים שקטים. כל אחד עסוק בענייניו.

הבנתי שאם אני רוצה להמשיך את היעוד שלי, אני לא יכול לעשות את זה לבד. אני חייב שותפים לדרך. ועדיף כאלה שיודעים לשמור סוד. פקחתי עיניים ומדי פעם כשיצאתי להוציא את הפסולת, הנדתי ראשי לשלום לשכנים.

התיידדתי עם כמה מהם, מדי פעם שיחקנו פוקר או ראינו משחק ביחד. לאט לאט צברתי הערכה, מדי פעם זרקתי איזה משפט על הבקרה המרכזית והבנתי שגם הם לא מתים עליה. הם רחוקים ופחות דואגים להם שם. התחלנו התארגנות עצמאית. הקמנו סוג של מושבה. כל אחד דואג לשני. המון עזרה הדדית ועבודה קבוצתית. באחת הישיבות ולאחר מספר דיונים נקבע שם המושבה ל”גדליה שפר”

תמיד שמקימים משהו חדש, יש המון התרגשות סביב זה, הרגשה חלוצית, והמון אידאולוגיה. כולנו היינו חדורי אמונה וידענו עמוק בלב שיש משהו שונה בנו. משהו שהם בבקרה המרכזית עוד לא הבינו, ושהם בטח חושבים שהוא רע, אבל הוא לא. הוא טוב. ממש טוב! התחלנו לגדול ולפתח לנו מערכת כלי דם שתביא לנו עוד אספקה כדי שנוכל להמשיך לגדול ולהתרחב. השוטרים הלבנים לא התעסקו איתנו. היינו כבר קבוצה גדולה והם קלטו שלא כדאי להם. הכל היה טוב. סליחה לא טוב, מ ו ש ל ם !

אבל אז הגיע ה 9/11 שלנו. סכין מנתחים חתכה בבשר החי ופשוט העלימה לנו את רוב המושבה. אני בכל חיי לא ראיתי תקדים לדבר הזה. פשוט עקרו לנו את היישוב. כאילו שמישהו יבוא ויקח לך את הבית עם האדמה והגינה וישאיר חור ענק. בנוסף נהיה ריח מסריח של כימיקלים בכל מקום. היה קשה לנשום. מי שהכי הושפע מזה היו כל התאים בהריון. זה הרג אותם. כל מי שניסה להתחלק במהירות אכל אותה. הקטע המוזר זה שזה השפיע על כל הגוף. גם הרוב השפוט של הבקרה המרכזית. גם אצלהם מי שניסה להתחלק מהר, מת מיד. כל תאי השיער מתו, הריריות של המעיים, מח העצם. ועוד כל מיני.

הייתה אווירה נוראית מסביב. היה ברור לנו שהבקרה המרכזית עומדת מאחורי האסון טבע גדול ההיקפי הזה. למה? למה להביא עלינו כזאת שואה? ומילא עלינו, אבל גם שאר תאי הגוף סובלים. למה הם לא מבינים שלא תמיד טוב ללכת בכוח? מה שזה עשה, זה רק ייצר עוד נוגדנות. אנחנו שנאנו אותם ממש הרבה יותר מקודם, ותאים נייטרליים שהיו בסביבה וראו איך כולנו סובלים בגללם, התחילו גם לעבור לצד שלנו. אז זה נכון שרוב המושבה שלנו הושמדה אבל הרעיון שלנו לא הושמד. זכינו לאמפטיה מכל מיני תאים שלפני זה היו נגדנו ובגלל היחס הכוחני של הבקרה המרכזית, התחילו לחשוב שאולי אנחנו צודקים.

היו כמה שנים של ייאוש. כבר כמעט וויתרנו על הרעיון, אבל הזיכרון הזה של ההרגשה החלוצית, ה”ביחד” הזה פעם בי. ומסתבר שלא רק בי. היו עוד שתמכו בי. לאט לאט, פצועים וכואבים, התחלנו שוב מאפס לבנות את המושבה שלנו. הפעם הגישה שלנו היתה יותר לוחמנית באופן טבעי אז הוספנו לשם המושבה את שמו של סבא שלי מאיר. קראנו למושבה “גדליה מאיר”.

הגענו למימדים גדולים יותר ובזמן קצר יותר. נכון. השמידו אותנו שוב. ושוב הריח המסריח וכל המוות מסביב. ועוד הוסיפו מין לוחמה אלקטרונית כזאת שגרמה לראש של חלקנו ממש להתפוצץ מכאב ולא להיות מסוגלים להתחלק יותר. זה עשה לרובנו נזק בלתי הפיך וכאמור השמיד אותנו, אבל לא את הרעיון. ובדומה לקודם, גם שאר התאים הרגילים סבלו. סבלו סבלו.

בגילגול הרביעי של המושבה כבר לא נלחמו בנו יותר. לאף אחד לא היה כוח יותר לכלום. כולם הבינו שבמלחמה אף אחד לא מרוויח. כולם מפסידים. לא היתה בנו שמחה לאיד. אפילו התגעגענו קצת לריח המסריח של הכימיקלים. בנינו הכל מהר מהר לפני שהכימיקלים והקרינה שוב יהרסו לנו הכל, אבל לא הגיעו שום כימיקלים ושום קרינה. קצת הרגשנו דבילים עם מושבה כזאת גדולה…כלומר, אם היינו יודעים מראש שלא יגיעו שוב המכות האלו, סביר להניח שהיינו בונים פחות ויותר לאט…אבל מי ידע שכך יהיה…

כשראיתי שלא קורה כלום ואף אחד לא נלחם בנו הפעם, כבר רציתי להציע שלום או לנסות לדבר עם מישהו שם בבקרה המרכזית, אבל התאים הצעירים והנמרצים שחונכו במשך דורות להתחלק מהר ככל האפשר לפני שהמכות מגיעות, היו חדורי מוטיבציה ולא היה ניתן לעצור אותם. חוצמזה, לא היה נראה שמישהו שם בבקרה בכלל מעוניין לדבר איתי. הם היו מדוכאים כל כך מזה שהפסידו, שסגרו את כל דלפקי הקבלה ולא היה עם מי לדבר.

חבל לי. באמת חבל. לדעתי יכולנו לחיות ביחד. אם השיח היה יותר פתוח ולא היו ישר מגיבים באלימות, אולי ההתפתחות היתה יכולה להיות אחרת. אבל כנראה שלא נדע את זה לעולם…

בכל מקרה עכשיו אני פנוי אז מי רוצה להזמין אותי לקפה?

פוליפ במירוץ התחתונים

דמות הפוליפ לקוחה מתוך דמות ב”מירוץ התחתונים” שמוביל ד”ר שלמה לבקוביץ – יו”ר העמותה למניעת סרטן המעי הגס. המירוץ מתרחש כל שנה ביום הכי קצר בשנה בפארק הירקון תל-אביב. הרעיון המרכזי הוא לעורר את המודעות לעשות בדיקת קולונסקופיה בכדי להמנע מסרטן המעי הגס.

הפוסט הקודם
לתפור ילד עם ד”ר מנדלסון

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

Fill out this field
Fill out this field
יש להזין אימייל תקין.
You need to agree with the terms to proceed

תפריט