ההתנסות הראשונה שלי עם אמיר לפני כמה שנים היתה כשנכנסתי איתו לחדר והוא זרק בדיחות והצחיק את כולם כולל אותי כמובן. היה לי איזה מאבק קטנטן עם האגו שניסה לומר לי שאני הליצן ואני אמור להצחיק ולא הוא ושאני מיותר בסיטואציה כי הוא עושה את העבודה שלי במקומי. ניצחתי כמובן במאבק על ידי להמשיך לא לעשות כלום ולצחוק. גם בדיעבד מצאתי לעצמי הצדקה לזה שעמדתי שם בבגדי ליצן כי זה מאפשר לו להתבדח יותר מאשר חדר עם אווירת חולים נטולת ליצן והוא במקום לרפא עוד צוחק…

אתמול הייתי צפרדע באירוע והמשכתי למשמרת כבר ככה. הבאתי גם בגדי ליצן למקרה שילדים יבהלו מהצפרדע, ובאמת קצת נבהלו אבל הסתדרנו בסוף. לקראת סוף המשמרת מצאתי את עצמי יושב בישיבת צפרדע מעל הכיור מחוסר עבודה. לשם שינוי היתה רגיעה יחסית. האחיות תירגלו מכשיר חדש שמחמם את האינפוזיה בחדר החיאה (ללא פציאנט) והיו רק זוג חמוד עם ילדה ששמו לה שקית שתן אבל הם ידעו שהיא לא תיתן וחיכו שמישהי תעשה לילדה שלהם קטטר (גם נדיר שזאת יוזמה של הורים שנראים נורמליים וחמודים). ראדה בדיוק יצאה מהתירגול אז אמרתי לה שהם מחכים לקטטר. היא הביאה את כל הדברים, מצאנו חדר פנוי נכנסנו, אני ניגנתי לה ובדיוק שעמדנו להתחיל אמיר פתח את הדלת ושלף אותי משם:"בוא, צריכים אותך"

הלכנו לחדר סדציה לילד עם חתך מכוער ודי גדול ביד. כזה שקצת שומן יוצא החוצה ממנו ולמי שלא מכיר חושב שזה המוח והמעיים שמצויים עמוק בתוך היד. אמיר רצה לתפור לו את היד איתי במקום הרדמה או גז צחוק. הילד נראה כבן 10 ולא מבועת או עומד להתעלף.האחות הוציאה מזרק גדול מלא מים כדי לשטוף לו את הפצע, הוא כמובן נבהל אבל היא הראתה לו שאין מחט והקצה הוא רק פלסטיק וזה בשביל לשטוף ולא להזריק. הוא התרצה ונתן לה לשטוף. קצת העווה בכאב כי זה כואב מים בלחץ גבוה על הפצע אבל החזיק מעמד יפה.

אמיר פתח אריזה שנראית כמו שתן מדוד וארוז וניקה את הפצע עם המים הסטרילים. אני שאלתי אם אולי נשים את הוילון. אמיר אמר שלדעתו לא צריך אבל אפשר. האחות מאוד הסכימה איתי. מי רוצה לראות איך נועצים בו מחט עם חוט ותופרים? שמנו את הוילון אבל הילד מיד הזדעק. לא רוצה וילון. אמיר המשיך בתכנית המקורית שלו.

הוא הוציא לידוקאין במזרק קטן עם מחט קטנה אבל שאין ספק שהיא לא מפלסטיק וביקש מהאמא לתרגם לילד לערבית שהוא לא יעשה שום דבר ללא הסכמה ובלי להגיד קודם.. הוא עוד יחזור על המשפט הזה כמה עשרות פעמים בהמשך. האמא לא ממש הצליחה להגיד רק את המשפט הזה והאבא תירגם. עכשיו החלה סאגה של בהלה מצד הילד שהבין שהמחט הזו מיועדת להנעץ בפצע שלו והוא לא מעוניין בזה ולא מסכים לזה בשום תוקף. אמיר ביקש מהאמא לתרגם לו שהפצע כבר מורדם על ידי משחת הלט שמרחו לו שעה קודם לכן ושהחומר הזה הוא חומר הרדמה כדי שהוא יוכל לתפור. שוב האמא הסתבכה ונראתה המומה ממה שקורה שם והאבא תירגם.

אז איך עושים את זה לעזאזל? הוא נתן לילד להחזיק את הקצה של המזרק וביקש ממנו ללחוץ ולהתיז מהנוזל על הפצע. הילד כבר היה מתורגל לעזור לו כי לפני זה הוא כבר פתח אריזות ואפילו הסיר את המכסה מעל המחט של מזרק הלידוקאין. אז הילד לחץ והתיז נוזל על הפצע. אני אמנם לא מבין ערבית שוטפת אבל בתור קורא מתורגל של פנטומימת-בהלה היה ברור שאמר לאימו ולדוקטור :"אבל לא נועצים את המחט נכון? רק משפריצים ממנה כן?" אמיר לא שיקר לו אבל אמר שכרגע זה מה שעושים.

אחר כך הוא שיכנע אותו שניגע עם הקצה של המחט בעור שמסביב. עכשיו הוא כבר ביקש שלא יגע במזרק כדי לא להזיז אותו ולפצוע בטעות. ובכלל כל הזמן היתה בקשה מהילד להשען אחורה כדי שיהיה יותר נוח לעבוד, אבל הוא רצה לראות ולהשגיח. כאן אני נכנסתי סוף סוף לתמונה והגשתי לאמא שלו את הצעיף שלה שתשים לו מתחת לראש וככה הוא יוכל גם להשען וגם לראות. אודה שגם הפעם עברו לי בראש מחשבות קיומיות :"אז רגע, למה בעצם צריך אותך פה? זה בינו ובין הרופא. הם מסתדרים…איפה אתה בתמונה???" ובכן, הזכרתי לעצמי שבכל אומנות ובפרט במוסיקה וליצנות לפעמים הידיעה והתיזמון מתי לא לעשות, יותר חשובות מכל העשייה.

אז לילד היתה תחושה שהוא שותף ומדי פעם הוא החזיק במזרק בעצמו ולאט לאט אמיר עבר מלגעת בקצה של הפצע ללנעוץ את המחט שם. צריך לזכור שהאיזור מאולחש עם משחת לידוקאין והגבול הזה בין לגעת ובין לנעוץ הרבה יותר ברור בראייה מאשר בכאב. כאשר המראה של המחט ננעצת בעור מסביב לפצע כבר נהיה שגור בעיני הילד הנבהל אך משתף פעולה, אמיר כבר יכל להמשיך יותר בנוחות לנעוץ מסביב ובתוך הפצע עצמו. ועם כל דקירה גם יורד טיפה דם אבל זה קורה והילד בהכרה מלאה, קצת נבהל אבל בשליטה והסכמה לתהליך.

עכשיו אמיר ביקש מהאבא (הוא כבר הבין שהאמא לא מצליחה לעמוד בזה…היא מדי פעם חייכה אלי בפנים מסמיקות שקשה לה אבל שמרה על רוח טובה) לתרגם לילד שהאיזור עכשיו מורדם לזמן קצוב ושאנחנו חייבים לתפור בזמן הזה כי אחרת יתחיל לכאוב לו. הוא הוציא את המחט עם החוט והראה אותם לילד. הנעיצה הראשונה של המחט היתה קצת קשה אבל עברנו אותה. עכשיו אין יותר שיאים. הילד כבר ראה הכל. עכשיו יש ישורת של תפרים שאין בהם חידוש ועם זאת הם לא הדבר הכי מלבב לראות גם למי שחשוב לו להיות בשליטה ואחריות על גופו בכל רגע.

אז עשיתי לו בועות וניגנתי לו שירים מצחיקים והוא נשען אחורה וצחק ואמיר יכל לעבוד יותר מהר בלי שבעל החתך משגיח על כל צעד ושעל שהוא עושה בחרדה. מדי פעם הוא התבונן לראות מה המצב ואפילו ספר את התפרים. "חמשא" יצא. אמיר אמר שצריך עוד אחד. "שיתא" אמרתי לו. רק עוד אחד….

אמיר יצא ואמר לו שהאחות תבוא לחבוש לו את הפצע. אני שיבחתי את אמיר ואמרתי לו שזה מדהים מה שהוא עשה וכל הכבוד לו על זה. הוא היה קצת נבוך והודה לי בחזרה באומרו שהוא יכול להרשות לעצמו לנהוג ככה כשאני נמצא בסביבה. ואכתוב כאן שזאת גישה לבני אדם שבזכותה אני מעריץ אותו והיא לגמרי שלו, איתי או בלעדי.

הילד שאל את אימו על מה דיברנו. היא אמרה לו: "הווא בחיב דוקטור ודוקטור בחיבו" (בחיב זה אוהב…)